<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף נג.</h2>
עוד כתב בכלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואחר כך נתערב באחרים שראוי לדונו בדבר שיש לו מתירין שהרי אפשר להכשירן בהגעלה, אלא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין בשום מקום שיש בו הוצאה והפסד ויש ראיה בזה וכיון שכן אמרינן בהא דחד בתרי בטיל ע"כ. וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו בטול לבד מטעמא שיש לו מתירין, דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור, וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור הרי זה כאלו ניכר ואין לו היתר. ותו דטעמא דיבש ביבש חד בתרי בטיל משום דליכא טעמא דאיסורא אבל כל היכא דאיכא טעמא דאיסורא אסור, והכא לא סגיא דליכא טעמא דאיסורא אי מתרמיא ליה האי קערה או האי כלי ויהיב ביה היתירא, הילכך אפילו באלף לא בטיל דהא לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר. ומעיקרא לא סגיא בהו בלאו הכי דהא לא אפשר בלאו הכי וכי האי גונא דלא סגיא מעיקרא בלאו הכי לית ליה בטול וזה דבר מחוור ומתוקן מאוד. עוד כתב בהא דאמרינן בשילהי ע"א בפרק השוכר את הפועל ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. ופרישנא טעמא דיין נסך משום חומרא דע"א וטבל כהיתירו כך איסורו. והקשה המחבר אמאי לא קאמר בהאי טעמא דטבל משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ע"כ, ולאו קושיא היא דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין דבתראי הוא כדמוכח ביום טוב (ביצה ל"ט, א') האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דרב אשי הוא דאסקה משום דבר שיש לו מתירין ורבא ואמוראי אחריני בטעמא אחרינא, ולאו דידיה אלא דר' שמעון אלא דרב אשי הוא דאפקה למתניתא וקבעה כהלכתא ולהכי פרישנא בדר' יוחנן כסברא דקמאי. אלא אליבא דהלכתא סגי לן בהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין ומיהו אפי' בטבל דליהוי בכי האי גונא דלא חשיב דבר שיש לו מתירין, דאיכא כי האי גונא כדמוכח בבבא מציעא, איתיה להאי טעמא דאמרינן כהיתירו כך איסור.
